טקס יום הזכרון לשואה ולגבורה תשע"ב

"באותם ימים שלטה החשיכה בשמים ובארץ, ונדמה היה כי שערי הרחמים ננעלו. השוחט שחט, היהודים נרצחו, והעולם שמסביב היה שותף או אדיש. רק מעטים הפגינו אומץ והזדהו עם הסובלים. הגברים והנשים המעטים הללו היו פגיעים, מפוחדים וחסרי ישע - מה הבדיל אותם מכל השאר? [...]בזמן המלחמה עמדו יהודי אירופה בפני הכורח להיאבק ללא הרף כדי לשרוד. אולם גם בתנאים הקשים ביותר מרביתם לא ויתרו על שמירת ערכים נעלים, גם במחיר סיכון חייהם: חינוך ילדים, קיום מצוות הדת וטיפוח ערכי מסורת ופעילות תרבותית בנות מאות שנים. רק מעטים מהם הצליחו לשרוד, אך מעשיהם מעידים על חיוניותה וכוחה של הרוח האנושית." ניצול השואה אלי ויזל
ביום הזיכרון לשואה אנו מציינים בכאב ובהרכנת ראש את אחת הטרגדיות הקשות שידעה האנושות בת זמננו בתקופת מלחמת העולם השנייה – רצח של מיליונים מבני עמנו. משפחות, גברים, נשים, ילדים , דתיים וחילוניים, לכולם היה "חטא אחד משותף" - כולם היו י ה ו ד י ם.
בתוך הזוועה הרצחנית שחוו היהודים באירופה התגייסו רבים לסיוע לחלשים מהם וייסדו ארגונים לעזרה עצמית לרווחת אוכלוסיית הגטאות. במחנות היה הסיוע לזולת עניין של חיים ומוות ולווה בדילמות מוסריות קשות. על-ידי מתן סיוע לאדם אחר – בין אם במנת מזון, בגד חם או סידור עבודה – העמיד האדם בסכנה את סיכוייו שלו לשרוד. ואף-על-פי-כן סיכנו אסירים יהודים רבים את חייהם כדי להציל חיי אחרים
יהודים רבים סיכנו את חייהם כדי להציל יהודים אחרים – בני משפחה וזרים. לא אחת עשו זאת תוך שהם מוותרים על סיכוי להימלט. לצד הרעב, המחלות והמוות בגטאות, במחנות ובמסתור, נתגלו בקרב אנשים אלה כוחות נפש וערכים הומניים של עזרה הדדית, דאגה לזולת ותמיכה בחלשים.
וכיום...
להיות יהודי, זה לחלום שואה, ללמוד שואה, לשמוע את סיפורי זוועות השואה, בלי שהיית שם.
להיות יהודי, זה לנסות לדמיין את הזוועה, לעצור במקום שהכי כואב ולדעת שאתה עוד רחוק מהכאב שעבר על מי שהיה שם.
 להיות ישראלי זה לחיות ברחוב שנקרא על שם קהילות שלמות שנספו, כי אין מספיק רחובות בשביל לקרוא על השמות של כל אחד מהנספים.
 להיות ישראלית זה לקבל לבת מצווה את הספר "אין פרפרים פה" - שירים של ילדים מגטו טרזיינשטט, ולהבין שהם היו כמוך, והם רצו רק לשחק, לחיות ולאהוב.
 להיות בן תיכון בישראל זה לצאת למחנות ולראות את השריטות בתאי הגזים על הקירות, לראות את המקלחות, את ציברי הנעליים - ולעולם לא להסתכל אותו דבר על דברים שנראים מובנים מאליהם לבני טיפש עשרה במקומות אחרים בעולם.
 להיות אם בישראל, זה לחיות בין הרגש האימהי המבקש לחסוך לילדים את עומק הזוועה, לבין החובה לחנך ולהעביר לילדים את זיכרון השואה, כדי שגם הם ובניהם ובני בניהם אחריהם יזכרו, ולגלות המעשה הלאומי ניצח את הרגש האימהי.
 להיות מנהיג ישראלי זה לחשוב האם היית מזהה בזמן את הכתובת על הקיר כדי לקבל החלטה נכונה בעוד מועד,
 ולא פחות חשוב, להשאיר את השואה כארוע נוראי בהיסטורית העמים שאין להשוות אליו שום מציאות,
 להישבע בעיקר שלא לשכוח
ולהבטיח שנדע תמיד לשמור על הרוח האנושית.