טקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשס"ט

70 שנה לפרוץ מלחמת העולם השנייה שבמהלכה נספו למעלה מ – 6 מליון מבני העם היהודי ובהם מיליון וחצי ילדים, ולא היה מי שיגן ולא היה מי שידאג.
מליון וחצי מתוך ששת מיליון היהודים שנרצחו בשואה היו ילדים שפשעם היה אחד – הם היו יהודים.
ילדים תמימים וחסרי ישע, שלא הספיקו לממש את חלומותיהם ואת תקוותיהם לעתיד,
ילדים שלא זכו להגיע לבגרות ולהגשים את זכותם לחיות, לחלום חלומות, לאהוב, לשחק ולצחוק.
השנה, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה החל היום מועלה על נס סיפורם של אותם מאות אלפי הילדים שנספו ושל אלו שהצליחו בדרכים שונות לשרוד וניצלו.
גורלו של הילד היהודי בשואה, אם בגטאות, אם ביערות אם במחנות, היה אכזרי וקשה.
זה הילד שראה את הוריו נטבחים באכזריות נוראה, זה הילד שניקרע מחיק אימו, אביו ואחיו. זה הילד שחווה את ההשפלה הכואבת, את ביתו נהרס, וחש בחוסר אונים של אלה אשר אמורים להעניק לו הגנה וביטחון. זה הילד שנאלץ לעבוד עבודות פרך בתנאים איומים כדי להחיות את נפשו.
יש שהילדים היו לאנשים קטנים שאזרו יוזמה ואומץ ונטלו חלק במאבק על החיים. בקבוצות או בתור יחידים ניסו ילדים לשרוד, אך הגיעו ימים שהיד הרוצחת רדפה והשיגה כל יהודי.
אך, על אף פעולתה הבלתי נלאית של מכונת ההשמדה סביבם הצליחו אלפי ילדים להינצל. ילדים שמצאו מחסה בבתים של אנשים בעלי מצפון ומוסר -
חסידי אומות העולם, ילדים שהוחבאו במנזרים, ששרדו יחידים ביערות ובכפרים, נרדפים משוטטים כחיות בר.
מרבית ניצולי השואה החיים עימנו היום ומסוגלים להעביר את מורשתה לדור העתיד היו ילדים ונערים צעירים , בגילכם.
ילדים ונערים אלה, שחוו את הזוועות על בשרם, הם העדים שסיפורם מושמע היום. להם מוקדש טקס זה.

"רוצה אני לבקשכם שלא תשכחו את המתים."כך ביקשה דוניה רוזן שהייתה בת שתים עשרה כשהסתתרה לבדה ביער לאחר רצח בני משפחתה, דוניה ניצלה ועלתה לישראל:
"חסרה אני מילים, אבל מוכרחה אני לכתוב, מוכרחה,רוצה אני לבקשכם שלא תשכחו את המתים
רוצה אני להתחנן בפניכם ולבקשכם בכל לשון של בקשה שתנקמו את נקמתנו.רוצה אני שתקימו יד לנו - מצבה שתגיע עד השמים, ציון שיראה אותו העולם כולו - פסל לא משיש ולא מאבן, אלא ממעשים טובים,כי מאמינה אני באמונה שלמה, שרק מצבה כזאת עשויה להבטיח לכם ולילדכם עתיד טוב יותר."
ואז לא ישוב אותו רשע שהשתלט על העולם והפך את החיים לגיהינום.
בטקס זה אנו מבקשים למלא את צוואתה "לזכור , לזכור ולעולם לא לשכוח" .
תלמידים, צוות גוונים ואורחים יקרים,שאו עינכם מהמקום היפה הזה וראו :
זאת הארץ שלנו. זאת המדינה שלנו.
עליה אנו צריכים לשמור, אין לנו ארץ אחרת.
זאת הארץ שבה אנו מחויבים לשאוף לחיים של עזרה הדדית איש לחברו.
זאת הארץ שבה אנו מחויבים לכבד את המיעוט היושב בתוכנו לחיים של שוויון ואחווה.
יהא זכרם של הנספים סמל עבורנו לחשיבות עצמאותנו ואנושיותנו לעד.
יהי זכרם ברוך.